נטע כנפי ביוגרפיה
נטע כנפי מציירת טבע מעשה ידי אדם.
לפעמים הנופים האלה מעורבבים או מתנגשים עם טבע פראי, ויוצרים מראות מוזרים.
היא יוצאת לצייר בחוץ בצבעי שמן או גואש, ומשתמשת בעשרים שנות נסיונה כאנימטורית על מנת לתאר תנועה וסיפור בפריים אחד בודד או בסדרות של ציורים.
בטיסה בדאונים ללא מנוע יש לה נקודת מבט נוספת על העולם, ומשם היא מתאמנת על ציור מהזיכרון.
המראות והצבעים של המדבר בבאר שבע, הדשא של דרום אנגליה, האבנים בירושלים, הבטון בתל אביב, והסביבה החקלאית של גבעת עדה מופיעים בעבודותיה בדפוסי צורות בהם נוכחות האדם מעצבת את הנוף.
כילידת באר שבע 1976 זכתה ללמוד 12 שנים במרכז האומנויות לנוער בעיר, ומשם המשיכה לידיעת הארץ כמשק"ית חינוך, ולמחלקה לאנימציה בבצלאל.
גלריה גרוס של נעמי שלו ז"ל בתל אביב הייתה חממה לפיתוח כיוונים חדשים.
בתקופה בה נטע עסקה בעיקר באנימציה דיגיטלית ועבודה מול מסך המחשב, העידוד של נעמי ליצור מייצבים ולעבוד עם חומר וחלל פיזיים הפכו למקור השראה עמוק, הנוכח בעבודתה עד היום.
נטע גרה ויוצרת בגבעת עדה, בה גם הנוף מהחניה שווה ציור.
תערוכות
תערוכות יחיד
2023, תערוכת ציורי עצים לכבוד ט"ו בשבט, בית הכנסת "תפארת בנימין", בנימינה, ישראל.
2022 נטיעות השלמה, נויה -אומנות ישראלית מקורית, מגדל אלון, תל אביב, ישראל.
2021, סיבוב ברגל- נופים פראיים מול מעשה ידי אדם, ספריית גבעת עדה, ישראל.
2011, שריפת המתים, גלריה גרוס, תל אביב ישראל (מיצב).
2009, קלסטרופוביה, גלריה גרוס, תל אביב, ישראל (מיצב).
תערוכות קבוצתיות
2024, ינואר, אתגר סטראדה, ציור יומי מהתבוננות, אונליין.
2023, "יוצרים מקום", תערוכת רחוב, אוצרת עינת רויכמן, בנימינה, ישראל.
2023, "נופים הם לפעמים" בית האומנים על שם שאגאל, חיפה, ישראל.
2023, "אני אישה" בית האומנים על שם שאגאל, חיפה, ישראל.
2022, "יוצרים מאהבה", תערוכת רחוב קבוצתית בבנימינה לכבוד מאה שנים למושבה, אוצרת עינת רויכמן, בנימינה, ישראל.
2021, טבע, סביבה וקיימות באמנות ישראלית עכשווית, המכון לאמנות בת ים, ישראל.
2012, דיוקן עצמי, (כותרת העבודה שלי - חצי עץ), גלריה גרוס, תל אביב, ישראל
מכירות פומביות
קוקו בית מכירות פומביות
אומנות עם שחר - מכירת התרמה לאומנות ישראלית בעקבות אירועי ה7 באוקטובר.
אוספים
אוניברסיטת בן גוריון בנגב – שני דיוקנאות מוזמנים של מר וגברת זלוטובסקי.
פעילות התנדבותית
2023-24
במשך שלושה חודשים עבדתי עם ילדי המפונים במלונות ים המלח, ולימדתי אותם קומיקס, ציור, ופיסול בפלסטלינה.
היצירה אפשרה לילדים (וגם למבוגרים) להפיג את נפשם ולבטא מה שעבר עליהם ב7 באוקטובר ובימים שבאו אחר כך.
השכלה
1999-2003: אנימציה, האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים, ישראל
1996 אמנות בעידן הטכנולוגי, קורס האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, ישראל
1982-1994: מרכז לאמנות נוער באר שבע, קורסים מרובים, באר שבע, ישראל
הצהרת אומן
אחרי 20 שנה של איור ואנימציה מסחרית, יצאתי מהמחשב והתחלתי לצייר בחוץ ביחד עם חברה טובה.
במסעות האלה נושא אחד שב ועולה – חצי עץ.
“חצי עץ” זה הכינוי שהדבקתי לעצים בתל אביב, שבה נוטעים אותם קרוב מידי לבתים, ואז גוזמים להם חצי מהנוף.
ברחבי הארץ גיליתי סוגים רבים של חצאי עצים: צורות יפות ומוזרות שבהן בני אדם מעצבים את הנוף, למשל, עצים מכוסים:
סביב המושבה בה אני גרה החקלאים עוטפים את העצים ברשתות פלסטיק על מנת להגן עליהם מאבק, ברד וציפורים.
העצים המכוסים האלה הפכו לסוג של אובססיה בשבילי.
הצורות שלהם מזמינות משחק של צבע שקוף ותנועה, הם כמו מעין סוכריות ענקיות.
אני כל הזמן מוצאת וריאציות חדשות.
בסופי שבוע אני דואה ממנחת מגידו, והעולם מגובה בסיס ענן נראה שוב שונה לגמרי.
מאחר ולא מומלץ לצייר תוך כדי הטסה, אני מתאמנת על לראות ולזכור מה ראיתי.
אני מציירת מהזיכרון את החוויות מהטיסה, ולפעמים גם דברים שראיתי בנסיעה ברכב, או בסיבוב ברגל.
מצאתי שלציורים מהזיכרון יש אופי מיוחד להם. הם יותר רגש ופחות פרטים.
לעומתם הציורים שנעשים מהתבוננות בשטח הם ריאליסטיים ופשוטים יותר, תיאור נאמן של משהו שראיתי.
בסטודיו אני מחברת בין השניים לכדי יצירות גדולות ומורכבות, לעיתים בתוספת דמיונית של סיפור.
אני חוקרת בעבודותיי את הצורות הרבות בהן בני אדם מעצבים את הטבע, ומדווחת חזרה אליכם, הצופים, על הפראי ועל המעובד, ועל מה קורה כשהם נפגשים.
בסופו של דבר, אני נהנית מהחזרה לצבעים פיזיים – שמן על בד, גואש, עטים ועפרונות.
השראה
דני קרוון (פסל ישראלי)
גדלתי ביצירותיו.
כילדה קטנה שיחקתי באנדרטת חטיבת הנגב, בלי לדעת מה משמעות המקום. רק הבנתי ברמה מאוד בסיסית שמישהו, אדם, אמן, יצר עבורי את החוויה הזו.
מאז, זו משמעות מעשה האומנות בשבילי: יצירת חוויה לאנשים.
שתיים מתוך שלוש תערוכות הגלריה שלי היו מיצבים שבהם יכלו הצופים להפוך למשתתפים פעילים.
ארכיאולוגיה
בקנה מידה גדול יותר מזה של קרוון, לקח לי זמן להבין שאני חיה כחלק מיצירה אנושית גדולה.
ישראל היא אחת המדינות הכי "מעשה ידי אדם" על פני כדור הארץ.
8,000 שנים של ציוויליזציה אנושית הותירו כל מיני סימנים על הארץ הזו.
יש כאן תלים של יצירות אמנות מכל התקופות. שרידי ערים גדולות ותחנות מסע יצרו צומת של יבשות, עמים ורעיונות.
ישראל מלאה בסיפורים שמלהיבים את הנפש.
כשאני מסתכלת למטה על תל מגידו מהדאון שלי, כשאני הולכת לשם ומציירת את החפירה ולומדת עליה עוד ועוד, אני מרגישה מחוברת לשושלת אמנים שחוזרת כל הדרך אחרוה אל הציידים-לקטים, שבנו שם לראשונה מקדש וחרטו דמויות של חיות בסלע היסוד.
טיסה בדאון
הטיסה נתנה לי נקודת מבט שונה על העולם, תרתי משמע, פוליטית ומטאפורית.
דאייה היא סוג ייחודי של טיסה. ללא מנוע, אתה תלוי מאוד בקרקע שעליה אתה טס, ובאינטראקציות שלה עם אור השמש, הרוח והמים.
דואים חייבים להיות מטאורולוגים מיומנים ולהבין גיאוגרפיה וחקלאות. אנחנו טסים עם הציפורים ויש לנו מושב בשורה הראשונה כדי לחזות בשינויי האקלים.
בישראל המרחב האווירי כבול היטב למציאות הפוליטית של האזור.
זה היה הנושא של המיצב הראשון שלי בגלריה גרוס: זו הייתה כנף של דאון שחגה בחדר סגור.
היצירה נקראה "קלסטרופוביה", וזה מה שהרגשתי כשנודע לי עד כמה המרחב האווירי שלנו מוגבל.