למי שעוד לא מכיר, יש לי תחביב: דאייה.
הטיסה ללא מנוע היא דבר קסום בפני עצמו ואספר עליו בהזדמנות, אבל בהקשר של האומנות שלי זה המקום שבו אני זוכה לראות את העולם מזווית אחרת, תרתי משמע.
על הציור הזה עבדתי בהפסקות מאד ארוכות כמעט שנתיים.
הוא התחיל בטיסה עם אחד מוותיקי מועדון דאייה מגידו. טסנו בדאון דו מושבי והגענו עד כוכב הירדן, הרמה שמעל בית שאן.
הסתכלתי על צפונה על הנוף. הכנרת התאגמה בין רמת הגולן לרכס טבריה, והיה יפה לראות את הקערה הגדולה הזו עם מים כחולים בתחתיתה, אבל מה שהכי תפס אותי היו הפסים של השדות.
כבר כמה שנים שאני מרותקת ממראה הנופים מעשה ידי אדם. מהאוויר, מגובה לא-רב, המשבצות והקוים האנושיים שלנו הופכים לדוגמה שמתארת את תלת המימד של האדמה, ולפעמים גם מאיירת בצורה מפתיעה את האופי של מי שיצרו אותה. למשל:
שיעור בניווט אווירי
אחד משיעורי הניווט האווירי הראשונים שקיבלתי היה: איך מבדילים, מלמעלה, בין מושב לבין קיבוץ? זה חשוב כי זה עוזר להשוות בין המפה לבין מה שאת רואה בפועל.
התשובה: הקיבוצים בנויים בקבוצה מכונסת של בתים ומוקפים שדות ענקיים שיתופיים, ואילו בני המושבים מותחים את רחובותיהם כאטריות, ופורסים את הקרקע לרצועות דקות המקרינות מהבתים החוצה, וכל אחד מגדל ברצועה שלו מה שהוא רוצה.
מגובה בסיס ענן אם כן, קל מאד להבדיל בין מושב לקיבוץ בצורה הזו. וכך ראיתי שעל רכס בית השיטה השדות גדולים ורחבים, ואילו על רכס פורייה בואכה טבריה, השדות הצרים טיפסו על ההר, משרטטים יפה את הצורה שלו, ומגלים מי צורת ההתיישבות שיצרה אותם.
לא ציירתי בדאון 😊 הקוקפיט קטן מאד. אז ציירתי את הציור "בראש". אני מתאמנת על לראות ועל לזכור מה ראיתי.
כשחזרתי מהטיסה ההיא המראה נשאר איתי.
כמה זמן לאחר מכן באחד הסגרים של הקורונה עברתי אל ההורים שלי למשך הסגר, ואת הציור הזה ציירתי אצלם במרפסת.
קווי הצבע הארוכים של שדות המושבים משכו לי את המברשת, וכל הציור הפך לפסים-פסים.
הפסים הרחבים של תנועת הסיבוב בתרמיקה, הפסים החרושים בשדות הקיבוצים מעל נחל תבור, הפסים הצרים שעל רכסי הגליל התחתון, וגם, אולי התחלה של רעיון חדש – פסים שמתארים את התרמיקות שעולות מן הקרקע ויוצרות את העננים האלה, ושבזכותן יכולתי לראות את המראה הזה ולהביא אותו אליכם.