בשמיני של חנוכה, בהפוגה בין גשמים סוחפים, לנה ואני יצאנו לצייר באנדרטת חטיבת הנגב בבאר שבע.
גדלתי שם, וכפי שדני קרוון הגאון קיווה, יצירת המופת שלו היתה גן המשחקים שלנו כילדים.
אין שם קיר אחד שלא טיפסתי עליו עד למעלה, נכנסתי הכי עמוק אל תוך הנחש המבותר, והתפעלתי מחורי הכוכבים הזוהרים בכיפת הבטון, מבלי להבין מה משמעותם.
הייתי בת שלוש-ארבע-חמש, אבל דבר אחד כן הבנתי שם:
הבנתי שמישהו יצר את החוויה הזו בשבילי.
שזה מקום שמישהו "עשה", ושהוא חשב עלי כשהוא המציא אותו.
במבט לאחור, אני חושבת שהתובנה הזו השפיעה עלי כאומנית בצורה עמוקה יותר מכל יצירה אחרת שראיתי או חוויתי.
עד היום אני אוהבת במיוחד יצירות שהצופים הופכים להיות בהן משתתפים פעילים, ואם הצלחתי לייצר חוויה לאנשים, אני מרגישה שעשיתי את העבודה.
עכשיו כשהסדרה של ציורי נוף מעשה ידי אדם גדלה קצת, רציתי לחזור למקום שבו ראיתי את התופעה לראשונה.
צבע הבטון
בין הגשמים השמיים היו כחולים והאור הבאר שבעי הצהוב זרח במלוא עוצמתו.
זה כבר כמה זמן שאני מתמודדת עם האתגרים של ציור בחוץ, והכי מאתגר זה להעריך נכון את הצבעים שלך בתאורת השמש החזקה.
חפרתי בכמה קבוצות פייסבוק בנושא, בטוטוריאלים וספרים ויוטיובים, וכולם ממליצים:
לצייר בצל, אם אין טבעי אז שמשיה
לעשות אימפרימטורה, איזה גוון בסיס שאינו לבן
שניהם אמורים להקל על הבעיה של התאורה.
וזה מה שעשיתי.
אחרי שהסתובבנו קצת באנדרטה והעלינו זכרונות, ונזכרתי כמה היא נהדרת והתמרמרתי על שמקיפה אותה עכשיו גדר והיא פתוחה רק משמונה בבוקר עד שש בערב, ולמרות זה אנשים עדיין עושים בה דברים שהשתיקה יפה להם - אחרי כל הרגשות האלה, מצאתי לי מקום טוב בצל, מול "הגבעה".
לשם התרגול בחרתי קומפוזיציה כמעט אבסטרקטית ומבט לא אייקוני במיוחד על האנדרטה. בכל פינה שם יש קומפוזיציות טובות. צל זו סיבה מספיק טובה לבחור אחת מהן.
הוצאתי את כל הציוד, את הבד עם האימפרימטורה החומה בהירה, ועשיתי סקיצה מקדימה בטוש אפור.
הנה מצגת של כל השלבים, מרישום מהיר, בלוק-אין של הצורות הגדולות, ועד הסיום: (דפדפו עם החיצים בצדדים)
מאד השתדלתי לעבוד מסודר, לפי השלבים הבדוקים בספרות, והעבודה בדרך הזו השתלמה.
סה"כ עבדתי על הציור כשעה וחצי (30X30סמ), כולל שיחות קצרות ומפתיעות עם ילדות מהצופים וצוערים בקורס קצינים.
צופה אחת שאלה אותי-
מתי התחלת לעבוד על זה?
לפני שעניתי חברתה אמרה -
תסתכלי על הצל.
היא השוותה בין הצל בציור שלי לבין הצל באותו הזמן, והסיקה נכון שבערך שעה.
לא יודעת מי הילדה הזו אבל יש לה עתיד :)
הצל היה מאד מעניין, היה לו גבול כחול של צבע השמיים וממש השתדלתי לתאר בנאמנות את המעבר החמקמק הזה.
אבל מה שהיה באמת מפתיע, זה שהבטון היה צהוב.
כתם ליד כתם, כפי שראיתי אותם
האמת, בכלל לא חשבתי שזה מוזר.
עבדתי מהר, הנחתי כתם צבע אחד ליד השני, צורות גדולות קודם, צורות קטנות אח"כ.
רק איזה יומיים אחר כך כשפירסמתי את הציור הגמור, מישהו בפייסבוק הגיב לי שהצבעוניות החמה לא מעבירה את התחושה של הבטון.
אז ככה: בתור בארשבעית אסלית, צבעוניות חמה זה כל מה שיש שם. כפי שציינתי בפתיח, האור הוא ללא ספק צהוב.
וגם נראה שעם השנים האנדרטה קיבלה את צבעי המדבר שסביבה.
שזה יפה בעיני.
חייבת להגיד, אני לא מחבבת בטון ברוט בכלל.
רק שם, בפיסול המופלא הזה, זה "יפה".
וכמו בתשובה לתקוותו של קרוון שהמקום יהפוך למגרש משחקים לילדים, נדמה לי שהיצירה הקשה הזו התרככה עם השנים. היא קיבלה צבעים רכים של חול ושמיים.
ועכשיו שאני רואה את זה, בא לי לצייר אותה לגמרי בפסטלים של צהוב-אפרוח ותכלת.
כשכבר די סיימתי, החזית הקרה הגיעה ומשב רוח קפוא העיף עלי חול.
התקפלנו והלכנו, לא לפני ששמענו קצת מורשת קרב מהקורס קצינים שסבלו אותנו יפה :)
בבית אחרי יום, כשהצבע התייבש קצת, עשיתי מקצה תיקונים קצר, מה שנקרא באנימטורית "קלין אפ".
לשיטים יש צמרת שטוחה, וזו ברחה לי קצת בשטח, אז יישרתי אותה,
וגם פישטתי את הצורה של השמיים משמאל לעץ.
וזהו :)