לפני שבועיים הצטרפתי לשתי אומניות אמיצות ומדהימות לטיול ציור בהר סדום שליד ים המלח.
אביה חלבי לקחה אותנו לתצפית מראש ההר אל ים המלח ומישור עמיעז, ושם נתנו עבודה!
קמנו בחמש בבוקר לציור זריחה על חוף ים המלח בנווה זוהר. הספקתי שני ציורים קטנים על נייר לשמן של פבריאנו. זה היה חימום טוב.
אחר כך עלינו להר סדום עם כללללללל הציוד וציירנו שם כל היום, ועוד הספקנו לסשן שקיעה בתצפית עין בוקק.
חמישה ציורים ביום אחד זה הרבה בשבילי.
למחרת לקח לנו יותר זמן לזוז, אבל הספקנו סשן ארוך במצד זוהר לפני הנסיעה חזרה הביתה. הנה השלל: (לחצו על התמונות לגודל מלא)
תצפית הר סדום
זה גוש מלח, ואין שם שיח אחד. הקירות של החוואר מתפוררים למגע, והכל נוצץ מגבישי המלח.
אביה אמרה לנו מההתחלה, תוותרו, החוואר נכנס להכל.
התיישבתי בפודרה הלבנה, וניסיתי כמיטב יכולתי למנוע ממנה להתערבב עם הצבעים.
נוף מעשה ידי אדם
לא הייתי בים המלח כמה שנים.
המקום תמיד היה קסום בשבילי, אבל הפעם היתה לי עוד מטרה: רציתי לצייר את הבריכות.
אין ספק שבריכות האידוי של מפעלי ים המלח נופלות להגדרה של "נוף מעשה ידי אדם".
כבר כמה שנים שאני חוקרת בציוריי נופים כאלה, אבל עד עכשיו הם היו בעיקר הנוף החקלאי של גבעת עדה וסביבותיה, עצים מכוסים ברשתות ותילים ארכיאולוגיים.
הברכות האלה הן מסדר גודל אחר.
הגעתי יום לפני אביה ואיה, אז בזמן שהיה לי להרוג עשיתי היכרות מחודשת עם הסביבה.
עשיתי סיבוב בטיילת היפה של איזור המלונות בעין בוקק, חיפשתי שעה את הכניסה לארומה, וגם נסעתי למרכז המבקרים החדש של מפעלי ים המלח.
אבא שלי עבד שם 40 שנה, וגם אני עבדתי קצת כטכנאית כימיה במפעלים בסדום.
המקום תמיד נראה לי כמו סרט מדע בדיוני. מפעל עצום ומסובך, חום אימים ששואב את המים מהגוף שלך גם בשתיים לפנות בוקר, והשלג התמידי של האשלג שמכסה את הכל.
למרכז המבקרים, מסתבר, אפשר להיכנס רק בתיאום מראש. חיכיתי קצת, והזדנבתי לקבוצה אקראית שכן תיאמה את הביקור.
היה לנו מדריך מצחיק וידען, והתצוגות פשוט מהממות.
המקום סופר מושקע. מתאים מאד לבריחה למזגן אם אתם שם בקיץ, כי זה בעצם מעבר מביתן אחד לשני שבכל אחד מהם מחכה חוויה אחרת. יש הרבה שיחזורים של המבנים המקוריים והאוהלים של מחנה העובדים.
אחר כך בבית קיבלתי מאבא את הגרסה הלא-מצונזרת על מוסיה לנגוצקי, אבל זה כבר סיפור אחר :)
בסוף באו השאלות הבלתי נמנעות - האם המפעלים מייבשים את האגם? אז כן, אבל אשמתם היא החלק הקטן.
הים הולך ומתייבש בעיקר כי סכר דגנייה סגור כבר שנים ומים מנהר הירדן הפסיקו להגיע אליו.
אלמלא הבריכות של המפעלים, בכלל לא היה "ים" באגן הדרומי.
חיתוכים גיאומטריים מצויירים במכונות ענק
בתור אמנית, זה בשבילי החלק המעניין: הצורה שבה אנו מעצבים את הנוף לצרכינו.
הבריכות של המפעלים כל כך גדולות, עד שרוב המבקרים במלונות עין בוקק בכלל לא מודעים לעובדה שהם משתכשכים בבריכה.
החיתוך הגיאומטרי של צלעות הבריכות הפך להיות חלק אייקוני מהנוף. ככה נראה ים המלח. ככה אנחנו מכירים אותו.
כשציירתי את הבריכות ממצפור זוהר, ראיתי גם את שינויי הצבע במדרגות בתוך המים - האזורים שבהם הדוברה קצרה את הקרנליט כהים יותר, עמוקים יותר.
זה נוף מהונדס, מצוייר במכונות ענקיות.
התאורה היתה שטוחה לחלוטין, והרגשתי כאילו אני צובעת פוסטר.
החלוקה הגיאומטרית הזו של האגם דומה בעיני, בסופו של דבר, לנוף השדות המשובץ של עמק יזרעאל.
זה שדה וזה שדה. שניהם משמשים בעיקר ליצור מזון, ואת שניהם "קוצרים".
בניגוד ליום שלם שבילינו בהר סדום בלי לראות נפש חיה,
במצד זוהר עוצרים כולם להסתכל וכל התיירים עומדים ומצלמים. גם אותי לפעמים.
פגשתי קבוצת ענקים אוקראינים שנראו שיכורי-שמש, תיירים סינים עם סחרחורת מהסיבובים של הירידה מערד, וילדות שעשו סלפי על רקע הברכות.
אין ספק, ים המלח טוב לעור הפנים :)